"תשכחי ממני אני לא באה ליום הורים", היא זרקה לעברי בטון כועס כשהודעתי על קיומו של יום הורים.  הסתכלתי עליה וראיתי את המבוכה שלה, את העיניים הכואבות ושאלתי אותה "מדוע שלא תגיעי ליום הורים?"  לקח לה בדיוק 5 שניות לומר לי "נמאס לי לשמוע כל הזמן דברים רעים, נמאס לי שמטריחים את אבא שלי כל שנה מחדש כדי לומר לו כמה הבת שלו לא בסדר".

לי לקח יותר מכמה שניות להגיב, הרגשתי איך כולי מתכווצת, כולי כואבת את המשפט שאמרה, משפט שמסכם את כל מה שהיא חוותה בשנים הארוכות שלה במערכת החינוך.   התקרבתי אליה ואמרתי לה  "אני מבטיחה לך שאבא ישמע ממני רק דברים טובים".  היא צחקה. היא לא האמינה שזה בכלל אפשרי, איך ייתכן מצב שהמחנכת שלה תאמר עליה רק דברים טובים ביום הורים. הרי זה לא מה שהיא הורגלה אליו מרגע כניסתה למערכת החינוך.

כשבחרתי להיות מורה היו לי לא מעט מחשבות, איך אני אהיה המורה הזו שלא עסוקה בביקורת, המורה הזו שאומרת לתלמידים שלה דברים טובים ללא קשר להישגים ולציונים שלהם .

המורה שיודעת  לזהות את החוזקות של התלמידים שלה, לשמוע על התחביבים שלהם, לדעת מה הם תחומי העניין שלהם, מה מעורר בהם סקרנות ולדבר איתם ואליהם במילים חיוביות.  לא באמת ידעתי איך זה יקרה בפועל, אך דבר אחד היה לי ברור, אני אעשה הכל כדי למצוא בהם את הטוב, כדי לראות את החיובי בהם ובעיקר לומר להם את זה.

אף אחד לא אוהב ביקורת, התלמידה שלי ספגה כ"כ הרבה ביקורת מהרגע הראשון שנכנסה למערכת החינוך (תאמינו לי, אני יודעת, היא סיפרה לי לא מעט).  הביקורת שהיא ספגה גרמה לה לפתח תחושת כאב ופחד, גרמה לה להתמקד בכישלונות שלה ופגעה בתחושת הערך העצמי שלה.

כמו שהיא לא האמינה שאני יכולה לומר עליה דברים טובים, היא בעיקר לא האמינה שיש בה דברים טובים. מעגל הביקורת הזה לא קידם אותה, ההיפך הוא הנכון, מעגל הביקורת הזה גרם לה לא להאמין בסביבה ולכן התגובה שלה למילותיי היו תגובה של "אני לא מאמינה לך".

המילים שלה נאמרו בפני כל הכיתה, לא היה בה חשש כיצד יגיבו, מה יגידו. מבחינתה  אין דרך אחרת והדרך הזו שלה היא בוודאי גם דרכם של אחרים. הפרשנות שלה את המציאות הביאה אותה למעין דרך ללא מוצא ואני הייתי צריכה למצוא את הדרך לאפשר לה כניסה לדרך אחרת.

כשעניתי לה שאני אומר דברים טובים והיא המשיכה בשלה ולא האמינה לי , נשמעו יתר הקולות בכיתה. "כן, זה נכון, נורית אומרת רק דברים טובים ביום הורים"  (היא לא הייתה ביום הורים הראשון שלה איתי, היא לא באמת יודעת מה היה שם). היא הסתכלה על כולם במבט של "מה אתם מבלבלים את המוח".   הבנתי אותה, היא כבר לא מאמינה, מי אני שאצליח לשכנע אותה שיש דרך אחרת. בחרתי לומר לה "אני מזמינה אותך להגיע ולהיווכח בעצמך".

להבדיל ממעגל הביקורת ישנו מעגל המשוב. מעגל המשוב מתמקד בחיובי, יוצר סביבה מאושרת, מביא את האדם לממש את יכולותיו ולהיות בתחושת ערך עצמי גבוה.  בכדי לפרוץ את המכשולים צריך לעבור ממעגל הביקורת למעגל המשוב.

מעגל המשוב מזמן לכל אחד אפשרות לשינוי, אפשרות לצמיחה . בכדי לעשות זאת צריך להיפרד מהאמונות המגבילות , מהמחשבות השליליות ,הפחדים וליצור אמונות חדשות, חיוביות, מקדמות. אי אפשר לעשות זאת אם נתמקד בשלילי, אם נתמקד במה שרע ונדבר את זה . בכדי ליצור את השינוי צריך לשנות את השפה. לבחור בשפה חיובית, שפה מקדמת, שפה מאמינה שתיצור פרשנות אחרת. פרשנות שתוביל אותנו לאמונה במי שאנחנו.

ובפועל איך עושים זאת?

• חוזקות, חוזקות, חוזקות- לזהות, לחזק ולעודד כל אדם על הדברים הטובים שיש בו.
• משנים את השפה – "אתה לא יכול", "אתה לא תצליח", "אין לך יכולת"… שלילי הופך לחיובי – "אתה יכול".. "אתה תצליח"..
• לשאול שאלות שמייצרות חשיבה חיובית– מה מלהיב אותי/אותו? מה משמח ? מה עשיתי שגרם לי גאווה? מה אני אוהב בעצמי? מה קידם אותי? מה עזר לי ב..? ועוד.

ויש עוד הרבה דרכים נפלאות מ NLP לעשות זאת אחרת.

ובאשר לתלמידה שלי . כן. נאמרו רק דברים טובים. היא הייתה מאושרת וכולי תקווה שהאמונה שלה בעצמה תיפתח עבורה הזדמנויות חדשות להתקדמות וצמיחה.